החלטה בתיק בפ"מ 5715-12-11

1.         המבקש עותר לביטול צו איסור שימוש ברכב - החלטת קצין משטרה - רפ"ק מתי סופר מיום 24.07.2011.

2.         המבקש הוא הבעלים של רכב מספר 8257417 (להלן: הרכב) והוא המעסיק של דוססנטוס ולדימיר (להלן: נהג הרכב).

3.         ביום 23.07.2011 שעה 04:50, נתפס נהג הרכב על ידי המשטרה כשהוא נוהג בשכרות, זאת לאחר שבבדיקת נשיפה שנערכה לו במכשיר ה"ינשוף" נמדדו בגופו 555 מ"ג אלכוהול לליטר אוויר נשוף. באותו מעוד התקיים שימוע לנהג ורישיונו נפסל מנהלית למשך 30 ימים. ההזמנה לדין וכתב אישום ניתנו ביד הנהג.  באשר לאיסור שימוש ברכב זומן הנהג  לשימוע ליום  24.07.2011 בשעה . משלא התייצב הנהג לשימוע הושבת הרכב ל- 30 ימים החל מתאריך 24.07.2011. ראה הודעת איסור שימוש ברכב שניתנה  ביום 24.7.2011 ( להלן: ההודעה), וזאת בהתאם לסעיף 57א לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה) ותקנה 1 לתקנות התעבורה( איסור שימוש ברכב), התשל"ט - 1999.

המבקש טוען, כי נהג הרכב לא הודיע למבקש על המועד שנקבע ולכן האחרון לא התייצב לשימוע.  נהג הרכב הודיע  למבקש על תפיסתו על ידי המשטרה שעה שנהג במצב שכרות, רק לאחר חלוף מספר ימים מהמועד שנקבע לשימוע. סמוך לאחר מכן יצר המבקש קשר עם המשטרה ואז הודע לו כי קיים איסור שימוש ברכב. להבנתו של המבקש, שאינו בקיא בדיני התעבורה, נאסר השימוש ברכב וכמצוות המשטרה עשה, ומאז ועד היום הרכב מושבת ולא נעשה בו כל שימוש. יחד עם זאת בהעדר ידיעה, לא אוחסן הרכב במגרש כמפורט בהודעה, ורק לאחר התייעצות עם ב"כ, הוברר למבקש כי היה עליו לאחסן את הרכב במגרש כמפורט בהודעה.

בדיון שהתקיים בבקשה. חזר ב"כ המבקש והוסיף  כי הנהג הורשה לעשות שימוש ברכב לצרכי עבודתו בלבד,ואין ביכולת המבקש לדעת כי נהג הרכב ינהג ברכב כשהוא שיכור, זאת בפרט שלנהג הרכב אין כל הרשעות קודמות בעניין זה. מכל אלה נטען עומדות לזכותו ההגנות שבסעיף 57ב (ב) לפקודה.

טענה נוספת של המבקש היא כי  ההחלטה המנהלית בדבר איסור השימוש ברכב - לא הומצאה לידיו .

4.         ב"כ המשיבה טען כי המבקש עותר לסעד בידיים לא נקיות. שכן חרף ידיעתו על  הצו האוסר שימוש ברכב ואחסנתו במגרש המותאם לכך, טרם הפקיד את הרכב במגרש אחסנה. המבקש עשה דין לעצמו  ורק משום כך יש לדחות בקשתו. עוד הוסיף כי השימוע נקבע ליום 24.07.2011 שעה 09:00, נערך בשעה 15:05. נהג הרכב לא התייצב לשימוע ובהעדרו  נתן הקצין צו לאיסור שימוש ברכב.

בין נהג הרכב למבקש מתקיימים יחסי עובד ומעביד ונוכח יחסים אלה, עליהם אין חולק מתקיימת  זיקה ישירה וקרובה בין הצדדים.

באשר לטענה כי ההודעה לא הומצאה לבעל הרכב, השיב  ב"כ המשיבה כי הוראות פקודת התעבורה מחייבות להודיע על כל הליך מנהלי לנהג בלבד ולא לבעלים של הרכב, והפנה לסעיף 57א(2) לפקודה.  עוד טען כי במקרה בו הנהג אינו בעל הרכב, אז החובה להודיע על איסור השימוש ברכב חלה על הנהג עצמו וכל טענה של בעל הרכב צריך ותרבוץ לפתחו של הנהג ולא לפתחה של הרשות המנהלית שנתנה את הצו. בכל מקרה טען ב"כ המשיבה כי ככל שנפל פגם בהחלטת הקצין, הרי יש לפעול לפי הלכת הבטלות היחסית.

5.         טענת המשיבה ולפיה בהעדר הפקדת הרכב במגרש האחסון כמפורט בהודעה יש לדחות את הבקשה, יש בה ממש. המדובר בבדיקה של הליך מנהלי על ידי בית המשפט ועל הפונה להגיע  "בבידיים     נקיות" שמשמעותן ביצוע הלכה למעשה של ההחלטה המנהלית ורק לאחר מכן  פנייה לערכאות כנגד תקפותה. לעניין זה ראה בג"ץ 6102/04 מועדי נגד שר הפנים ולפיו חל איסור לעשיית דין עצמי בזמן שעתירה תלויה ועומדת, עוד נקבע כי החלטה של אזרח שלא לבצע את הצו ולפנות לבית המשפט היא בבחינת עשיית דין עצמי טרם החליט בית המשפט בבקשה גופה.

עתירות נוספות שנדחו על הסף כאשר העותר לא קיים את הצו טרם פנה לבית המשפט ראה - בג"ץ 5260/05 מילושב נגד משרד הפנים וכן בג"ץ 1547/07 בר כוכבא נגד משטרת ישראל).

במקרה לפניי, מצאתי לאחר קיומו של הדיון, להתנות המשך בירור הבקשה בהפקדת הרכב במגרש האחסנה ובהתאם להודעה. המבקש הפקיד את הרכב כאמור ביום  18.1.2012.

6.         אין חולק בין הצדדים על קיומן של ראיות לכאורה לפיהן נהג הרכב עבר עבירה של נהיגה בשכרות.  נוכח חומרת העבירה והמסוכנות הלכאורית נפסל הנהג מלהחזיק רישיון נהיגה, הזמנה לדין וכתב אישום ניתנו בידו במועד תפיסתו.

בהתאם להוראות סעיף 57(א) לפקודה, טרם שניתן צו לאיסור שימוש ברכב, זומן נהג הרכב לשימוע ליום 24.7.2011. בהעדר התייצבות הנהג - ניתן צו האוסר שימוש ברכב, ראה הודעת איסור שימוש ברכב מיום 24.7.2011.

            מכל האמור - לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת קצין המשטרה מיום 24.07.2011.

7.         באשר לטענת ב"כ המבקש כי המקרה דנן נופל באחת החלופות הקבועות בסעיף 57ב(ב) לפקודה נמצא, כי בין המבקש ונהג הרכב מתקיימת זיקה ישירה וקרובה שכן מדובר ביחסי עובד ומעביד. המבקש הוא המעביד בחר ליתן לעובדו - נהג הרכב לעשות שימוש ברכב. שנית לא הובאה כל ראיה לכך שהמבקש עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע את ביצוע העבירה. הנחתו כי נהג הרכב יעשה שימוש ברכב רק לצרכי עבודה ולא יעשה שימוש ברכב עת הוא שיכור או נתון תחת השפעת משקאות אלכוהוליים אין בה די.

תכליתו של סעיף 57ב לפקודה היא להטיל את הנטל על בעל הרכב, למען יבדוק בקפידה מבעוד מועד למי הוא מוסר את הרכב לצרכי שימוש בו. ואם משתמש הרכב יעבור עבירה לא יוכל הוא להתנקות ממנה אלא אם יוכיח כי עשה כל שביכולתו למנוע ביצוע העבירה. הנטל המוטל לפתחו של בעל הרכב - הוא נטל כבד, זאת משום חובת הזהירות המוגברת אותה ביקש המחוקק לקבוע.

בעניין זה ראה פ"מ (חי) 6063-08-08 וליר גרייב בע"מ ני מ"י , וכן ב"ש 919/08 (תע-ים) הוט טלקום נ' מ"י שם נקבע " כל מעביד צריך לדעת את הסיכונים בפניהם הוא עומד אם נותן הוא את הרכב לעובדו, ואם יש לו ספקות יכבד ולא ייתן את הרכב. אין מדובר פה  " בעונש קולקטיבי" עונש קולקטיבי מדובר על מקרה שבו נענש אדם ללא כל לעבירה. במקרה שלפנינו הקשר הוא ברור. השליטה על הרכב שייכת למעביד. ברגע בו הוא בוחר לתת אותה לעובד, צריך להיות לו ברור כי הוא האחראי. אם העובד יחטא, העונש יוטל גם עליו" מכאן כי למבקש לא עומדות חלופות 1-2 שבסעיף הנ"ל.

8.        טענת המבקש כי לא קיבל את הודעת איסור שימוש ברכב - לא נסתרה, המשיבה לא הציגה ראיה על המצאת ההודעה למבקש בהתאם לאחת מהחלופות הקבועות בסעיף 3 שבתקנות התעבורה ( איסור שימוש ברכב) התשנ"ט - 1999 הקובעות את דרכי מסירת העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב. מכאן וחרף ידיעתו הכללית של המבקש על השבתת הרכב באמצעות נהג הרכב לאחר חלוף מועד השימוע, ולאחר שיצר קשר עם הרשות הרי שבהעדר המצאת הודעת איסור שימוש ברכב ( הכוללת את ההוראה בדבר הפקדת הרכב במגרש אחסנה ) כדין ובהתאם לחלופות סעיף 3 הנ"ל - מצאתי כי נתקיימו נסיבות אחרות לסעיף 57ב(ג) לפקודה. נסיבות שיש בהן להקל עם המבקש ולקצר את תקופת איסור השימוש ברכב.